איטו סיו – הפנית מבט אחורה
האם שיבארי בעצם יכל להיראות אחרת לגמרי?
רובנו מקבלים באופן טבעי לגמרי כי שיבארי ניזון מתוך עולם דימויים של יפן בימי הביניים, משתמש בנראות שאפיינה תקופה זו וכי רובו של סט הכלים המשמש את הקושר והנקשר קיים כבר מאות שנים.
לכל אדם מערבי ברור כי, בימינו, היפנית הממוצעת אינה הולכת לעבודה בקימונו וכי היפני המצוי אינו יוצא לקניות חמוש בשתי חרבות. עם זאת, קל לנו לשגות באנכרוניזם דומה ביחס לאיטו סייו (Itō Seiu) – אבי השיבארי המודרני.
אנו מכירים בכך שאיטו סייו (1882-1961) היה זה שקבע בחוזקה את הליבה של שיבארי בתקופת האדו (1603-1868) עם יסודות בתקופה הפאודלית (1185-1600) וקל לנו לראות את איטו סייו כעומד עם רגל אחת בתקופת האדו ולהניח כי היסודות האסתטיים, הפילוסופיים והפרקטיים בהם הוא משתמש כדי לעצב את שיבארי הם סביבתו הממשית. זה כמעט מתבקש כשמביטים בהדפסים של איטו סייו, רואים את התסרוקות של הנקשרות שלו ותמונותיו שלו עצמו לבוש קימונו. אך בפועל איטו סייו נולד והעביר את רוב שנות חייו בתקופה בה המגמה המובילה בחברה היפנית הייתה הפוכה לחלוטין לזו של איטו סייו ונטיית ליבו.
כדי להבין את מלוא המשמעות בבחירה של איטו סייו להפנות את המבט אחורה לתקופה שהוא לא באמת פגש, אנחנו צריכים להכיר על קצה המזלג את התקופה מלאת התהפוכות בה איטו סייו חי ואת המגמות שרווחו בה. אז הנה קצת היסטוריה, בתיאור גס וכוללני:
כעשור לאחר ביקורו המאיים של קומדור מת'יו פרי בראש שייטת אמריקאית (1854) ופתיחתה של יפן למסחר בינלאומי, הסתיימה תקופת האדו והשלטון הועבר מידי סמוראים (שוגונים לבית טוקוגאווה) לידי קיסר יפן מוּצוּהיטו. מעבר זה החל תקופה הקרויה רסטורצית מייג'י במסגרתה יפן עוברת תהליך מואץ של מודרניזציה. תהליך זה כולל תיעוש מהיר (רכבות, מפעלים, מספנות), שינוי שיטת מממשל (למונרכיה חוקתית), כינון חוקה, ביטול מעמד הסמוראים (המעמד השליט ביפן במשך כ-700) ומהפכות רבות נוספות. תוך עשורים בודדים יפן, בדגש על הערים הגדולות, אינה נראית אותו הדבר.
כשאיטו סייו הצעיר מטייל בטוקיו הוא יכול לשבת בבתי קפה בסגנון אירופאי בהם מנגנים ג'אז אמריקאי והנערות הכי אופנתיות הן mogā (קיצור של modan gāru – נערות מודרניות) שמתלבשות לפי צו האופנה של פריס, מתפרנסות באופן עצמאי ואינן כפופות למרות משפחתית מסורתית.
כחלק מהיפתחותה למערב ותהליכי מודרניזציה מהירים, יפן מבקשת להגדיר מחדש את מקומה בעולם באמצעות אימוץ של רעיונות לאומיים חדשים, שיהפכו תוך עשורים בודדים לרעיונות לאומניים קיצוניים. יפן המודרנית מבקשת להמציא מחדש את "היפניות" שלה במנותק מהסביבה האסיאתית "הנכשלת" ובראשה סין שהיתה במשך אלף שנה המרכז הבלתי מעורער של האזור ועתה נמצאת בשפל המדרגה. המודרניזציה והלאומיות החדשים מולידים סלידה עזה לכל מה שמקורו באסיה לרבות בודהיזם, זן, ציורי דיו ועולם שלם של אומנויות שנחשבו נעלות בתקופת האדו. כל זה נחשב עתה לפרימיטיבי, מיושן ונכשל. יפנים הורסים או מעלים באש עשרות-אלפים (!) של מקדשים בודהיסטים, שוברים פסלים וזורקים לפח ציורים מתקופת האדו. צורת החשיבה הלאומנית מבקשת לדלג על ימי הביניים של יפן, שלתחושתה מושפעים מדי מאסיה ולחפש את היפניות "האמתית" ו"המקורית" בתקופת שקדמו להשפעה הסינית והבודהיסטית. שילוב של תיעוש מואץ, קידמה טכנולוגית ולאומנות קיצונית מובילות את יפן לימי המיליטריזם האפל שלה, עם צאתה לכיבושים במנצ'וריה, סחלין (רוסיה), קוריאה וסין ולבסוף גם מלחמה עם ארה"ב. מהלכים שמסתיימים בשתי פצצות אטום, כניעה מוחלטת וכיבוש אמריקאי שנמשך עד 1951, עשור לפני מותו של איטו סייו.
כמו שניתן לראות, איטו סייו "זכה" לחיות בתקופה סוערת מאוד בהיסטוריה של יפן והמגמות המובילות בתקופה זו, קידמה ולאומנות, היו מגמות שלא עודדו (בלשון המעטה) הפניית מבט ידידותית אל תקופת האדו. לאמור, הבחירה של איטו סייו לקבוע את הליבה של שיבארי בימי הביניים של יפן אינה מהלך מתבקש, ההולך בתלם עם המגמה הכללית, אלא בחירה לסטות מהמקובל בשל עניין אישי עמוק וערכים מוספים שתקופה זו מביאה לעולם השיבארי.
מתוך הבנה זו, משעשע לחשוב איך שיבארי היה נראה אם היה מעוצב לא על ידי צייר וחוקר המושקע בתקופת האדו אלא על ידי, נגיד, מהנדס מכונות שחזונו בקידמה טכנולוגית ועבודתו במפעלי מיצובישי המתפתחים באותה העת? האם עדיין הינו יושבים על טאטאמי, תולים מבמבוקים וקושרים באמצעות חבלים שיוצרו מצמחים? הרי כל זה לגמרי חסר היגיון במונחים טכנולוגיים, בלתי יעיל ומנותק מהקידמה שהעולם המודרני מציע.