סקירה היסטורית

את הסיפור של שיבארי ניתן לחלק לשתי תקופות מרכזיות: התקופה המודרנית (תחילת מאה ה-20) וימי הביניים של יפן שבמרכזן תקופת האדו (1603-1868). מטעמים דידקטיים הסקירה לא תתקדם על ציר הזמן באופן כרונולוגי אלא בתנועת לולאה באופן הבא:

1. הקדמה
2. איטו סיו
3. ימי הביניים
4. התפתחות ותפוצה

1. הקדמה

עם זאת, ברור כי קשירת חפצים דוממים זה דבר אחד וקשירה ארוטית של אנשים היא דבר אחר לחלוטין אז בהמשך נתמקד בתופעה שלשמה התכנסנו.

2. איטו סיו

3. ימי הביניים

אז מה הם המקורות של ימי הביניים מהם ניזונו איטו סיו וממשיכי דרכו? נסקור כאן ארבע מהם, שניים שעוסקים בצד הטכני ושניים העוסקים בצד האסתטי.

המקור הראשון והמכור ביותר של שיבארי הוא הוג’ו-ג’טסו. הסיפור מתחיל במה שקרוי "התקופה האפלה של יפן" (תקופת סינגוקו ומורומאצ'י, 1467-1603 לערך) במהלכה יפן הייתה שרויה במלחמות פאודליות בלתי פוסקות. בתקופה זו התפתחו מספר טכניקות מלחמתיות שהתבססו על שימוש בחבל. הטכניקה המרכזית שעסקה בקשירתו של העציר נקראה Hojo-Jutsu (捕縄術) או בקצרה Nawa-Jutsu (縄術).

אך הפריחה של הוג’ו-ג’טסו לא הייתה בצל המלחמות אלא בתקפות שלום שחלה אחריה – תקופת שושלת טוקוגאווה (Tokugawa), שנמשכה בין השנים 1603 ו- 1868 וקרויה היום – תקופת האדו (Edo period). תקופה זו של יציבות שלטונית וסדר משפטי יחסי היוותה קרקע פוריה להפיכתה של הוג’ו-ג’טסו מטכניקה מלחמתית צדדית לטכניקה שיטורית יום-יומית. בידוד שיפן כפתה על עצמה בתקופה זו מנע משיטות איזוק מבוססות ברזל, שהתפתחו בעולם הגדול, מלהגיע לאי ולכן פעולות העצירה והובלת האסיר ביפן המשיכו להתבסס כמעט כליל על עבודת החבל.

נוהגים לחלק את טכניקות ההוג’ו-ג’טסו שהיו נהוגות באותה התקופה לשתי קבוצות:

1. HayaNawa – טכניקה מהירה למעצרו של החשוד שהתבססה על חבל דק וקצר יחסית אשר היה מקופל בשרוול הקימנו של השוטר. חבל זה קרוי "חבל לכידה" (ToriNawa).
2. HonNawa – טכניקה לקשירה "רשמית" של האסיר לשם הובלתו לחקירה או לבית משפט. הקשירה נעשתה ממספר חבלים בעובי סטנדרטי (כנראה סביבות 6 מ"מ) עשויים מאסה-נאווה (asanawa) ובוצעה על ידי מספר שוטרים (לרבות לשם שמירה על סודיות אופן הקשירה).

טכניקת Honnawa התבססה על ארבעה עקרונות מרכזיים:

1. להפוך את הבריחה של העציר לבלתי אפשרית.
2. ככל האפשר, למנוע מהעציר סבל פיזי ואמוציונלי.
3. 3. לבצע קשירה אסתטית למראה.
4. לשמור על הטכניקה עצמה בסוד.

כדי להבין את העיקרון השני יש לתת את הדעת לכך שהעציר היה נלכד על מנת להביאו בפני בית המשפט שלעתים היה מרוחק מספר ימי הליכה / רכיבה מהמקום בו בוצע המעצר. כיוון שהעציר בשלב זה טרם הורשע, נדרש להתייחס אליו בכבוד הראוי לאדם זכאי ולא לפושע. כמו כן, קשירה שלא פוגעת יתר על המידה בעציר אפשרה להתיר את החבלים לעתים רחוקות בלבד ובכך צמצמה את הסיכוי לבריחתו.
חוקרים מספרים שרמת האסתטיקה של הקשירה נקבעה, בין השאר, לפי מעמדו של האסיר, כך לדוגמא אציל היה זוכה בקשירת משושה מורכבת (shin-kikkou) בעוד שאיכר פשוט היה מסתפק בקשירת צלב פשוטה (juumonji-nawa).
מקורות מסוימים מציינים כי בעיר הבירה, בה התגוררו אצילים רמים רבים, התפתחה טכניקה שלא כללה קשרים וכך אם קרה והאציל היה מזוכה מאשמה יכל השוטר לטעון כי האציל כלל לא "נקשר" ולפיכך הרי גם לא הושפל בעת מעצרו.
בתקופת האדו לימוד ושימור מסורות הוג’ו-ג’טסו התרכז במספר בתי-ספר (ryu) אשר לימדו את הטכניקות לכוחות אכיפת החוק. עם הזמן, הטכניקות בבתי הספר השונים השתכללו וניכרו הבדלים משמעותיים ביניהם, הן מבחינת שמות הקשירות והן מבחינת אופן הקשירה. במקרים מסוימים, קרה כי לקשירות שונות ניתן שם זהה בבתי ספר שונים דבר שמוביל עד היום לוויכוחים בשמות השיבארי שהתפתחו מאותן הקשירות.
עם תחילת המודרניזציה של יפן (תקופת מייג'י, החל מ-1868) הצטמצם באופן הדרגתי השימוש בחבל כאמצעי מעצר וקרנה של הוג’ו-ג’טסו החל לרדת. טכניקות בסיסיות עדיין נלמדו בבתי הספר לשוטרים עד שנות העשרים של המאה ה-20 אך השימוש בהן נעשה מזערי.
ההרס הגדול שהותירה מלחמת העולם השנייה והאיסור על לימוד אומנויות לחימה שחלו בעת הכיבוש האמריקאי הובילו להכחדה של טכניקות רבות ומידע על בתי ספר שלמים נעלם כליל. כיום מוכרות ביפן כ-500 טכניקות הוג’ו-ג’טסו המהוות חלק קטן מכלל התורה.

מקור נוסף בעל השפעה גדולה על עולם השיבארי הוא תחום הענישה והחקירה של תקופת האדו. בתקופה זו אשר הביאה עמה שלום והתבססות שלטונית הונהגה שיטה משפטית מסודרת שלא הייתה קיימת עד אז. במסגרת זו ניתן מקום משמעותי ביותר להודאתו של האסיר – הודאה אשר ניתן היה להוציא מהעציר באמצעות פרוטוקול עינויים חוקי ומפוקח. הפרוטוקול כלל ארבע סוגי עינויים:

1. Muchiuchi (笞打ち) – הלקאה
2. Ishidaki (石抱き) – הפעלת לחץ באמצעות לוחות אבן. האסיר הושב על משטח משונן (או בהעדרו על ענפים) כשרגליו מקופלות תחתיו ועל ירכיו הונחו לוחות אבן כבדים.
3. Ebi-zeme (海老責め) – עינוי חסילון (שרימפס) במסגרתו רגלי האסיר הונחו בצורת "ישיבה מזרחית", הועלו לגובה כתפיו ושם נקשרו כך שהן מאלצות את האסיר להתכופף וזאת בעוד ידיו קשורות מאחורי גבו.
4. Tsuri-zeme (吊り責め) – עינויי תליה שהנפוץ בהם כלל קשירה של הידיים מאחורי הגב ותלייה של הנקשר מהאמות.

לפי העדויות, ההודאה נגבתה לרוב באמצעות שני סוגי העינויים הראשונים והשניים הנותרים הוכנסו לשימוש במקרים מעטים בלבד.

ניתן לראות בקלות כי Ebi-Zeme הינו מקור ברור למה שיתפתח בעוד מאות שנים ל- Ebi Shibari ו- Tsuri-Zeme הינו המקור לענף שלם של תליות. כמו כן, בעשורים האחרונים נפוץ בשיבארי גם שימוש באישידקאי – אותו המשטח המשונן אשר היה בשימוש בשלב החקירה השני.

גם בתחום הענישה לא נעלמה מקומה של הקשירה: אחד העונשים הרשמיים היה הצעדתו של הנידון (ברגל או על גבי סוס) ברחבי עיר לעיני כל בעודו קשור. לעיתים, עונש זה היה מתווסף לעונשים חמורים יותר והיה משמש כפתיח להלקאה, גרוש או הוצאה להורג.

3. התפתחות ותפוצה