בשבח ההתמדה ושבירת התבניות

קאטה (kata) וקאטה-יאבורי (kata yaburi) הם מושגים חשובים באימון, אומנות ומלאכה ביפן. הם מיצגים תפיסת הפעלה זרה לתרבות המערבית המודרנית וחשובים מאוד לעולם השיבארי.

קאטה

משמעות המילה קאטה היא "צורה”, "תבנית". רובנו מכירים את המושג מאומנויות לחימה, כגון: קראטה (karate) או נינג'יטסו (ninjutsu) בהן המתאמנים חוזרים על סדרה מובנית וקבועה של תנועות לחימה.
אך התפיסה העומדת מאחורי למידה באמצעות קאטות אינה ייחודית לאומנויות לחימה והיא תקפה לתחומים רבים. מדובר בתרגול חזרתי ומדויק על פרקטיקה נלמדת עד שהיא הופכת ל"חלק מהגוף", עד שאינה דורשת יותר מיקוד של תשומת לב בעשייתה אלא נעשית "מעצמה".
תפיסה זו תקפה לחלוטין גם לשיבארי. עלינו לתרגל מאות ואלפי פעמים תבניות, מהלכים וקשירות עד שאנו מכירים אותן ברמה שמאפשרת לנו להסב את תשומת הלב מהצורה והתבנית ולמקד אותה בנקשר ובתוכן שאנו רוצים להעביר לו.
מעבר ממצב אחד למצב שני הוא קפיצת דרך מהותית. לנקשר (ולצופים מהצד) אין ספק האם הקושר מבצע קשירה מסוימת מבלי שנדרש לחשוב על תבניתה או שמוחו וגופו עסוקים במלאכת החבל. זו פשוט לא אותה החוויה ולא אותה נראות.
האתגר הוא שכדי להגיע לרמת מיומנות מסוג זה נדרשת התמדה. התמדה בלימוד ותרגול אוסף הקשרים והקשירות הפשוטות ביותר ואז התמדה בלימוד ותרגול של קשירות מורכבות יותר וכך הלאה והלאה. המציאות מראה שלוקח מספר שנים (כמובן שהדבר תלוי גם בכשרון ובתדירות התרגול) להגיע לרמת מיומנות מספקת שתאפשר לערוך סשנים מגוונים (הכוללים תליות) מבלי להיות שקוע בטכניקה של הקשירה.
אבל האתגר גדול אף יותר כי נדרשת התמדה ממוקדת וזה משהו שאינו אופייני לאנשי המערב. קושרים רבים עוסקים בתחום תקופות ארוכות שיכלו ללא קושי להביאם לרמת מיומנות רצויה. אך הם לא שם כי הם לא ממוקדים. רואים אותם מדלגים מסדנה לסדנה, לומדים שיטות מגוונות ונפלאות אבל לא יודעים אף אחת מהן ברמה שהן הופכות לחלק מהם. אפשר בשנתיים ללמוד טיקי של אוסדה ואז טיקי של מריקה ואז אחד של נקה וכמובן את הטיקי של קאנה ובסוף אתה תדע פחות שיבארי מאשר קושר שהתמיד בטיקי אחד ולא משנה מה הוא. הדבר תקף לא רק למעבר בין סגנונות (ריו) אלא גם בהיקף הקשירות הכללי שהאדם לומד ומתרגל. אדם שהפנים לעומק עשר קשירות יכול לעשות אין ספור סשנים מוצלחים אך אדם המכיר מאה קשירות ב"חצי כוח" לא יוכל לעשות אפילו סשן אחד איכותי. תפסת מרובה – לא תפסת.
הדחף להתנסות ולהתרגש ממשהו חדש, ליהנות מתחושת הסיפוק של למידה והכרות (ואולי אף צילום) של קשירה חדשה, אופנתית ו"מתקדמת" פוגע בתהליך האיטי אך החיוני של הפנמת הקשירה הקודמת.
יש להודות, שלא פעם, דחף זה נוח מבחינה מסחרית וזוכה לעידוד סמוי של אנשים אשר מתפרנסים מהוראה של פיתוחים חדשים שפורסמו לא מכבר ברשתות החברתיות.

קאטה-יאבורי

כמו שהבנו לעיל, תרגול ממושמע וממוקד של קשירות מאותו הסגנון, לאורך זמן רב, זו הדרך האפקטיבית והיעילה להגיע לרמה הנדרשת ליצירת חווית סשן שיבארי מספקת.
אך אליה וקוץ בה. הקאטה, התבנית שאתה מתרגל והביאה אותך למיומנות הרצויה – היא לא שלך. היא חיקוי של מישהו אחר. נכון, שבמהלך הקשירה אתה יוצק אליה גם הרבה מעצמך אבל "המסגרת” נותרת של מישהו אחר.
אתה מתחיל לקשור את השיבארי שלך רק כשאתה מוכן לקאטה-יאבורי – לשבירת הקאטה, לשחרור מהתבנית, מהצורה שהפנמת.
אך האם קאטה-יאבורי ומציאה של ביטוי אישי בשיבארי היא באמת פעולה של "שבירה" והתנערות? לא, היא פעולה של שחרור – שחרור של התודעה והלב. כמו שלא ניתן לכתוב קליגרפיה יפה ללא שחרור של היד והתודעה – ככה לא ניתן לקשור שיבארי אישי התואם לזמן, המקום והנקשר ללא שחרור השליטה בחבל. כשהלב שלך קשוב לנקשר ולעצמך והיד קושרת מעצמה – נוצר שיבארי שהוא שלך. האיכות המיוחדת של ביטוי אישי המבוסס על צורה אך כזה שאינו כבול על ידה.
מיותר לציין כי קאטה-יאבורי אינה אירוע חד-פעמי של גילוי ושחרור אלא תהליך מתמשך של גילוי עצמי ומימושו.
נשאלתי בעבר – איך האדם יודע שהוא מוכן לשבירת הקאטה? שהרי אם ישבור מוקדם מדי אין לו בסיס מספק לתמוך בשחרור ואם יתקבע מדי בתבניתו של אחר עלול להתקשות לשחרר את עצמו. אך אין לי תשובה – זו שאלה שהאדם צריך לברר עם עצמו.